מה לכל הרוחות קרה בארצות הברית?

תראו מה זה… בנאדם יושב לו בערב בסלון אחרי יום עבודה, רגוע, שלו, סוף סוף יכול לנשום אחרי תלאות היום. ממלא פיצוחים בצלוחית ומדליק את הטלוויזיה. פתאום, מה הוא רואה? יונית לוי מאיימת שאם לא יימצא פתרון בשעות הקרובות, הכלכלה העולמית מתמוטטת. הוא נלחץ, מאבד את התיאבון ואת המצב רוח. מה עושים? הרי כולם יודעים שאי אפשר להחזיר פיצוחים לשקית…

ובכן, קצת ברצינות, על מה מדובר? מה קרה בארה”ב בשבועיים שלושה האחרונים שריתק את כולם? גם כאן הכל מתחיל ונגמר בממשלה. כפי שאנו יודעים, זו צריכה כסף עבור הוצאותיה (חינוך, בריאות, קצת מלחמות וכיוצא באלה). כשמסתבר שכספי מסים לא מספיקים, הממשלה מחליטה ללוות. איך היא עושה זאת? היא מנפיקה אגרות חוב (אג”ח). אג”ח היא למעשה שטר התחייבות. מנפיק האג”ח – הממשלה – מוכר את ההתחייבות לרוכש האג”ח – הציבור. העיקרון הוא פשוט: הרוכש משלם כסף למנפיק בזמן הרכישה, והמנפיק מבטיח להחזיר את הכסף כעבור זמן נתון (נניח, חמש שנים). עד שהכסף יוחזר, ישלם המנפיק לרוכש ריבית. 

עד כאן הכל טוב ויפה. עכשיו נשאלת השאלה: מאיפה תחזיר הממשלה את החוב? הרי בתי ספר, צבא, משטרה ובתי חולים אינם עסקים מרוויחים. התשובה על כך היא פשוטה: על מנת להחזיר את החוב של איגרות החוב, מנפיקים עוד איגרות חוב. כן, זוהי השגרה. הממשלה מגדילה את חובה כדי להחזיר חובות. 

רק מה, בארצות הברית של אמריקה יש חוק. והחוק קובע שהגדלת החוב של הממשלה אינה אינסופית. יש לה “תיקרה”. לפני כחודש החוב הממשלתי בארה”ב הגיע לתיקרה. אז מה עושים? פשוט מאוד: מבקשים מהסנאט להרים את התיקרה כדי שאפשר יהיה להנפיק עוד אג”ח על מנת להחזיר את החוב. זה הזמן להזכיר, אגב, שבשנת 2009, בשיא המשבר, הגדילה ממשלת ארה”ב את חובה במאות מיליארדי דולרים כדי להזרים מזומנים לכלכלה בתקווה לצאת מהמשבר. את הגדלת החוב מימנה הממשלה – כפי שאתם בטח מנחשים – באמצעות הנפקת אג”ח. עכשיו זה הזמן להחזיר.

ובכן, הבעיה מתחילה כשהסנאט צריך לשנות את החוק. שלא כמו בממשלה, בסנאט יש אופוזיציה. ואופוזיציה לא כל כך אוהבת לעשות מה שהממשלה מבקשת ממנה לעשות. אז מתחילים ריבים. וכך נמשכו להם הריבים מספר שבועות, כשהאופוזיציה מנסה לסחוט את הממשלה עד כמה שניתן, ובתגובה מנסה הממשלה להיסחט כמה שפחות. כמה זמן זה יימשך? התשובה פשוטה: עד לרגע האחרון. ומה יקרה אם לא יימצא פתרון ברגע האחרון? ובכן, אין סיבה לדאגה. אם לא יימצא פתרון שני הצדדים יפסידו והנזק יהיה גדול מאוד. ומכיוון ששני הצדדים לא מעוניינים להפסיד, יימצא הפתרון. וכצפוי, בשנייה האחרונה של הדקה האחרונה של השעה האחרונה, נמצא הפתרון, הצדדים חתמו והכל בא על מקומו בשלום. עד להרמת התקרה הבאה, כמובן. וכששאלו אותי לפני מספר ימים אם אני מודאג, עניתי שלא. מדוע לא? מכיוון שכבר היינו שם. זוכרים? לפני שנתיים, בקיץ של 2011. בדיוק אותו הסיפור, בדיוק אותה התוצאה.

אז אם כך, האם אפשר להישאר רגועים? ובכן, כאן לצערי לא איש בשורות אני. כי ברי דעת אנו ובינה בקודקודינו וכדאי שנחשוב על כך טיפה. ממשלות מגדילות את חובן באמצעות הגדלת חובן. תחשבו גע מה היה קורה אם כך היינו אנו מתנהגים? סביר להניח שתוך זמן קצר הבנק היה סוגר לנו את האשראי ואף אחד לא היה ממוכן לעשות אתנו עסקים. ואז, סביר להניח שהיינו פושטים רגל? אז מדוע לממשלות מותר? כאן יספרו לכם כלכלנים כל מיני סיפורים על אמינות השלטון ועל ההדדיות שבין הלווה והמלווה וינפקו כל מיני מודלים שיסדרו את העניין באופן “אינטואיטיבי”. אך קיימת עוד אפשרות, והיא שארצות הברית היא מדינה המשולה לאדם ממעמד הביניים המתעקש לחיות כמו מיליונר. עושה מסיבות, רוכש וצורך, ומקווה שיום אחד יגיעו המקורות.

אין הרבה הבדל בין אותו אדם לבין ממשלה בלתי אחראית המגדילה את חובה ללא הכרה, פרט, אולי, לדבר אחד: משך הזמן שייקח עד לפשיטת הרגל. ומה יקרה אז? וואלה, לא יודע. אלוהים גדול.

Standard

על חברות, מסים, הטבות ורווחים

קיוויתי שהפרסום הראשון שלי לא יעסוק בנושא כל כך שנוי במחלוקת. הרעיון היה לכתוב על דברים שכולם מסכימים עמם ורק אחר כך, אחרי שכבר תתרגלו לקרוא אותי, אכתוב גם דברים שלא נעימים לאוזן (או לעין…). אבל מה לעשות, המציאות מכתיבה את הנושאים.

אז ככה: מה על הפרק? חברת טבע מודיעה כי תפטר 800 עובדים, התקשורת מדווחת ומזכירה שחברת טבע קיבלה הטבות מס מופלגות וזה לא הוגן מצדה לפטר עובדים כשקצת קשה.  חברי כנסת ממהרים להצטרף לחגיגה באמצעות שחרור הצהרות לחלל האוויר, הצהרות שלא תמיד נכונות אבל נשמעות מצוין ומלבות את האש, שדואגת להשאיר את הנושא בכותרות. בעובדות לא מתמקדים כי הן די משעממות (מי רוצה לקבל שיעור במסים?).

בשורה התחתונה, מכל הפרסומים יצאנו קצת מבולבלים ועם שאלות פתוחות. השאלה אחת היא מדוע חברות מקבלות בכלל הטבות במס? שאלה נוספת ולא פחות מציקה היא מדוע חברות שמקבלות מתנות כל כך גדולות מהמדינה לא מחזירות טובה כשהן נדרשות לכך? במאמר זה אתמקד בשאלה הראשונה. מבטיח להתייחס גם לשנייה בעתיד הקרוב מאוד.

התשובה לשאלה הראשונה נעוצה בשווקים תחרותיים. אנחנו תמיד חושבים ששוק קיים רק עבור מוצרים ושירותים. למעשה, שווקים קיימים בכל מקום שבו יש אינטרסים. כך גם שוק העסקים. כן, יש שוק כזה, שבו המוכרים הן הפירמות, והקונים (או הצרכנים) הן המדינות, אשר מעוניינות שכמה שיותר עסקים יתקיימו בשטחן. מסתבר שמדינות מוכנות לוותר על תקבולי מסים על מנת ליצור בשטחן מקומות עבודה, ידע טכנולוגי, צמיחה דמוגרפית, מניעת בריחה של מוחות לחו”ל ועוד. במלים אחרות, המדינה מוותרת על תקבולים ובתמורה מייצרת תרומה שלא נרכשת בכסף. החוכמה היא לדאוג לכך שהתרומה מהקמת מפעל תהיה גדולה מהוויתור הכספי שנגרם כתוצאה מהטבת המס. אם חושבים על זה, זוהי אותה החוכמה שמונעת הטבות מס ממפעלים קטנים כי התרומה שלהם קטנה.

כדוגמא, אפשר לציין את מפעל אינטל אשר הוקם בקריית גת. המפעל יצר תעסוקה ישירה ובעקיפין יצר גם פעילות עסקית תומכת כמו עסקים אשר מספקים שירותים ומוצרים לחברה, וגם חברות נוספות שניצלו את פתיחת השוק הטכנולוגי באזורנו. אני כבר לא מדבר על התנופה האדירה שקיבלו יישובי הדרום כאשר עובדי החברה הדרימו עם משפחותיהם כדי לגור קרוב יותר לעבודה. בתור תושב הנגב אינני יכול שלא להודות על הלבלוב והפריחה של יישובי הנגב לאחר הקמת המפעל. אם תרצו: וויתור על תקבולי מס גרם להפרחת השממה!

מה היה קורה אם חברת אינטל לא הייתה מקבלת הטבות מס ממדינת ישראל? סביר להניח שהיא הייתה מקימה את המפעל בשטחי מדינה אחרת, שהייתה מסכימה לתת את אותה הטבה. אירלנד, למשל, היוותה בזמנו מתחרה עיקשת על המפעל של אינטל. זה אולי נשמע כמו הפתעה, אבל שממות יש בהרבה מדינות בעולם, מה שיוצר ביקוש למפעלים. כחושבים על זה, אם אירלנד הייתה זוכה במפעל של אינטל, סביר להניח שרובנו עדיין היינו עומדים בפקק ברמזורים של צומת אשדוד, וחלקו הדרומי של כביש 4 היה עדיין עם נתיב אחד לכל כיוון.

ובכן, מה אנו למדים? שתחרות היא לא תמיד טובה לנו. פעם אנחנו נהנים ממנה (עיינו ערך שוק הסלולר) ופעם אנחנו בצד המפסיד. וכמו בכל שוק, גם בשוק זה יש מחיר שמחפש שיווי משקל: בשוק החברות, המחיר הוא מס החברות. בישראל, עומד מס החברות על 25% מהרווחים. כלומר: על כל שקל שחברה ישראלית מרוויחה, היא נאלצת לשלם 25 אגורות למדינה. על פניו, אחוז המס הוא מהנמוכים בעולם המערבי (ארה”ב עם מס פדרלי בסך 35%, יפן עם מעל 40% ומדינות אירופה המערבית גם הן באזור ה- 30%). אם כך, מדוע אחוז המס שלנו חייב להיות כל כך נמוך? הרי המוח היהודי והיוזמה הישראלית קנו לעצמם מוניטין, לא? חברות טכנולוגיות מתות על ישראלים. בתחרות הזאת יש לנו ללא ספק יתרון יחסי.

ובכן, עד עכשיו דיברנו על אחוזי המס כפי שכתוב בספרי החוקים והתקנות. זהו “מס סטטוטורי”. בפועל, כל מדינה נותנת פטורים ממס. לכן ההשוואה צריכה להיות לפי מיסוי בפועל, ולא מיסוי תיאורטי. וכשבודקים מה קורה בעולם, מגלים שחברות ענק בעולם המערבי לא משלמות יותר מס ממה שמשלמות חברות הענק בישראל. כן, כן, באזור האפס. למה? כי ככה זה בתחרות. בשוק הסלולר התחרות גרמה לצניחת מחירים ממאות לעשרות שקלים בחודש. בשוק החברות המרוץ הוא לתחתית והרבה מדינות כבר שם, עם מס אפקטיבי (בפועל) שלמעשה לא נגבה.

היום, לפני שפירמה מקימה מפעל היא עושה שוק. היא בודקת מי מהספקיות (מדינות) תהיה מוכנה לשלם הכי הרבה (לוותר על יותר מסים) עבור המוצר (מפעל). מדינת ישראל מתחרה על המפעל הזה עם מדינות המזרח הרחוק (ובראשן סין הצומחת ומשוועת לעסקים), אפריקה (אשר מקבלת סיוע בינלאומי כדי לצמוח), אמריקה ואירופה. התחרות הזו היא מלחמת חורמה. ובקשר למוח הישראלי המבוקש – ובכן, כפי שאנו נוכחים לדעת, גם אותו אפשר לקנות. המון מוחות ישראלים מסתובבים בחו”ל במפעלים שישראל לא זכתה בהם.

אני מקווה שאתם לא מסיקים מקריאה זו שאני בעד הטבות מס מפליגות. מטרת המאמר אינה לשכנע אתכם שהטבות מס הן טובות ונכונות. שוק החברות ובמיוחד נושא הטבות המס הוא עניין טראגי. אם תשאלו את דעתי, אומר שהלוואי ששוק זה לא היה מתקיים. הלוואי והייתה דרך להביא את כל מדינות העולם להידבר ולייצר “קרטל” אשר יקבע אחוז מס אחיד לכולם, והתחשבנויות בין מדינות בעת הצורך. תחרות זו אינה בריאה. היא פוגעת בחינוך, בביטחון, ובעוד המון מוצרים חברתיים שהפגיעה בהכנסות ממסים מורידות את כמותם ואיכותם. מטרתי היא להסביר את התהליך. לגרום לכם להבין שהטבת מס אינה באה מרוע או מאי הבנה כלכלית או חברתית. אלה אשר מתראיינים חדשות לבקרים ומותחים ביקורת על הטבות המס לא באמת מבינים את המצב. הם לא באמת יודעים איך עובדת השיטה. כל מפעל הוא מכרז, שמדינת ישראל משתתפת בו בעל כורחה. וכמו בכל מכרז, זוכה מי שנותן את ההצעה הכי טובה. האם זה פוגע בנו? בוודאי. בתחרות הזאת אנחנו המוכרים, והקונים לא פראיירים (כמו בשוק הסלולר…). אבל נסו לשאול את עצמכם את השאלה הבלתי נמנעת: מה היה קורה אילו?

Standard